שירת הקודש לאברהם אבן עזרא בספרד

Abstract

שירת הקודש בספרד הופיעה בה בעת עם שירת החול. קדמה לה מסורת ארוכה בת מאות שנים של שירת קודש עברית, יצירת דורות של פייטנים נערצים, שבעצם טבעה נטתה נגד שינויים קיצוניים וחידושים מופלגים. בשלביה המוקדמים אכן היתה הפייטנות הספרדית המשך נאמן לקודמתה; אך בהדרגה, ובתנופה גדולה, משלמה אבן גבירול והלאה, התעצם תהליך התחדשותה בכל תחום אפשרי – בלשון, בסוגים הליטורגיים, בתכנים, בצורות ובאיכויות האסתטיות – עד שנעשתה כעין "אסכולה" מקורית עם מאפיינים ייחודיים.

פייטני ספרד דחו, כאמור, את לשונם הקשה והמעורפלת של קודמיהם ואימצו לעצמם את לשון המקרא ה"צחה". דעתם השלילית על סגנון הפייטנות הארצישראלית ושלוחותיה משתקפת בבהירות בביקורתו הקשה של אברהם אבן עזרא (בפירוש לקהלת ה, א) על יצירתו של אלעזר הקליר, המפורסם והנערץ בפייטנים הקדמונים. לאחר דורות אינספור שבה שירת הקודש העברית ל"לשון הקודש" של הספרות המקראית, לריתמוס הפנימי של מבניה, ללחני שירתה ולאמצעיה הרטוריים. תבניות לשון רבות, קטעי פסוקים ואפילו פסוקים שלמים שעיטרו את "הסגנון השיבוצי", רמזים לדמויות או למאורעות מקראיים שונים וכדומה, גררו עימם לטקסט הפיוטי החדש את זכר מקורותיהם, הפעימו אותו בהדים ובני הדים, יצרו בו רובד עשיר של הקשרים ורמזים, שנעשה מרכיב חשוב במשמעותו והעניק לו מימד של עומק. הספרדים היו בקיאים במקרא, הם התחנכו עליו והוא היה שמור בזיכרונם ושגור על לשונם. הם קלטו ברצון וזיהו בנקל את המסרים החבויים בהם.